דברים שכתבתי לאירוע ההשקה של "החיות של דודו"

ב31 לאוגוסט לפני 20 שנה , נולד עידו. חזרנו מבית החולים, זוג הורים ותינוק לחדר הקטן בקיבוץ, היה זה בדיוק יום הולדתי ה27, יום הולדת בו קיבלתי את המתנה היקרה ביותר, הפכתי לאמא אך יותר

.מזה, קבלתי מתנת חיים, שעיצבה את אישיותי, ערכיי וההסתכלות שלי על העולם

עידו היה תינוק מקסים, שינן את כל ספרי הילדים שהקראנו לו, הכיר את כל החיות, שיים מילים, למד בגיל 3 מספרים ומיד גם אותיות.... ואנחנו הרגשנו שיש לנו גאון קטן עם זיכרון יוצא דופן.

הילד דיבר ודקלם ספרים שלמים, אך לצד זה התחלנו גם לשים לב שבגן הוא נמצא תמיד באותה פינה, פינת הספרים, ילדים לא עניינו אותו, משחקי ילדים חברתיים גם לא ובעצם הילד קולט אין סוף מילים אך לא בונה מהם משפטים משלו. בגיל שנתיים קיבלנו את הבשורה. והתחלנו להבין איך יראו חיינו.

גן תקשורתי, קלינאיות תקשורת, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגית, מטפלים רגשיים, הפכו להיות

חלק בלתי נפרד מחיינו

לאט לאט ראינו שהשד לא כ"כ נורא, ואף העזנו לצאת לתקופת רילוקיישן באנגליה, תוכנית שירדה מהפרק כשעידו אובחן ובזכות גילית הפסיכולוגית שלימדה אותי שיעור ראשון בחיים בהגשמת חלומות, קבלנו את ההחלטה לא לוותר ולחוות את חוויות החיים שחלמנו עליהן, למרות הצרכים המיוחדים של עידו.

יצאנו לרילוקיישן, עידו במוטיבציה רבה למד מהר את השפה והחל לדבר באנגלית במבטא בריטי ששמור איתו עד היום. באנגליה נולדו גיא וקצת אחריו דנה , ועידו ש7 שנים היה בננו היחיד זכה במשפחה מורחבת ומאושרת.

בשנות הילדות עשינו כל שביכולתנו להרים את הרף עבור עידו ולמשוך אותו כלפי מעלה, ניסינו למגר את האקולליה (הדקלום של עידו), ליישר את עידו, לנרמל אותו אך עידו בשלו. הוא יודע מה הוא רוצה.

הדרישות שלנו ושל המערכת מעידו שידביק בהתפתחותו את מה שאמור כבר לעשות, יצרו הרבה רגעי לחץ ותסכול שהגיעו עד להתפרצויות זעם, ותוקפנות מצד עידו כלפיו וכלפי הסובבים אותו. ובמקביל, עידו הלך והשתבלל יותר ויותר בתוך עולמו הפנימי והלא מובן לנו. הרגשנו שהילד מתרחק לנו.

נקרענו בין הרצון להמשיך לדחוף את עידו לבין להניח לו להיות מי שהוא.

ההכרעה נפלה בשנת בר המצווה של עידו בה קבלנו החלטה לשחרר ולתת לעידו את החופש להיות מי שהוא. ואיך שהטבע ברא אותו. העזנו ושחררנו..... עידו עבר מבית ספר אוסישקין בכפר סבא לבית ספר לחינוך מיוחד יהודה הלוי בנתניה. לא היה קל בהתחלה, וכל ביקור בבית הספר צבט את ליבנו. הרג�